דניאל לנזיני

Un jour tu verras

 

במרכז הבמה של קפה תיאטרון הקאמרי הוא יושב על כיסא-בר גבוה, מחבק גיטרה ומביט הישר אל תוך עיני הצופים. בחיוך חם ועיניים נוצצות, ממזריות, הוא פותח:

 

"איך הם יודעים הצרפתים  כל כך טוב לגעת במילים ,בשירים ,ביחסים בינו לבינה בינה לבינו , באהבה. ומאיפה החיבור הזה הכל כך ברור בין האהבה לתרבות הצרפתית,  ברור כמו בגט וצרפת, כמו שנסון .  למה לא מדברים על אהבה בלגית או אהבה בולגרית ? גבינה בולגרית כן אהבה לא ?  אולי כי יש הסכמה שבשתיקה  שהאהבה הצרפתית עמוקה יותר ,רומנטית יותר, עוטפת יותר צרפתית יותר."

 

עוד משפט אחד או שניים והקהל "שלו", קשוב, מרותק, לא משתעל אפילו. לצדו שני נגנים מצוינים, שי פקר על הקונטרבס ואריה זונשיין על הפסנתר.

 

 

פייר עמנואל חנון הוא שחקן-זמר המגיש מבחר שירי אהבה של גדולי ה"שנסונירים" הצרפתיים: איב מונטאן, ז'אק ברל, ז'ילבר בקו, קלוד נוגארו, סרג' רג'יאני, ג'ורג' מוסטאקי וגם... אדיט פיאף. בין השירים, הוא מבצע קטעי משחק המתחברים היטב אל החומר הייחודי שהוא שר, וכן קורא שירים ומכתבי אהבה שחלקם עשו היסטוריה. המעניין בהם הוא המכתב שכתבה סימון סיניורה המזדקנת והעגלגלה לאחר מריבה עם בעלה איב מונטאן, כוכב הזמר הצרפתי הגדול בכל הזמנים:

 

"איבו, אני חושבת שהכל קורה בגלל שאתה לא מאושר. אתה לא מאושר בגלל שככה אתה עשוי. ראיתי אותך מתלהב, משעשע, מודאג, מלא תשוקה, מלא קנאה, כועס, אף פעם לא ראיתי אותך מאושר. מאושר סתם, להעביר את הזמן, מאושר לשמוע אנשים, מאושר להתחלק במשהו. אתה האדם האגוצנטרי ביותר שהכרתי, אתה השחצן הגדול ביותר מבין כל הקנאים האומללים והנדיבים שהכרתי, אתה כפוי טובה, מעליב ואכזר כלפי אנשים שאוהבים אותך ואדיב ומנומס כלפי אנשים שמהם לא אכפת לך בכלל.

 

אתה לא מאושר בגלל שאתה רתום לזקנה הזאת, האישה הנוכחית השמנה מדי. אני מבקשת, התר את הרתמה, היפרד מהעגלה, אני לא אפסיק לאהוב אותך בגלל זה."

אך השניים המשיכו לחיות יחד למרות המכתב הזה, עד למותה של סימון סיניורה בספטמבר 1985.

 

השירים מושרים בצרפתית, קטעי המשחק והקריאה הם בעברית. שיר אחד הוא קורא בצרפתית, בהיגוי מצוין ווירטואוזי, ואוזני הצופים מתחדדות לקלוט את מצלול השפה המיוחדת, הנשמעת לזר כמוזיקה ערבה וארוטית. יש שפות שגם אם אינך מבין בהן ולו מילה אחת, נשמעות כלטיפה, כנשיקה או לחישה חושנית. יש שפות נעימות יותר ויש המעוררות דחייה.

 

אני למשל נהנה מאוד "לשמוע" איטלקית או פורטוגזית למרות שלצערי איני יודע אותן. אני מתחבר מייד לקצב הפנימי של השפות הללו, להנגנה שלהן בשפת הדיבור, למוזיקאליות של המבטא הברזילי למשל.

 

אין ספק שיש לכך גם סיבות תרבותיות וכי לכל אחד מאתנו תגובה שונה כלפי כל שפה ושפה. הקהל שבא למופע הזה הוא בהחלט קהל אוהב צרפתית למרות שניכר כי רובו אינו יודע את השפה.

 

שם הערב, Un Jour tu verras, הוא כשם השיר מאת מולוג'י,  השנסונייר הצרפתי הקלאסי ממוצא ערבי, שדווקא קולו הוא השורשי מכל קולות זמרי השנסון בשל המבטא הפריזאי העמוק והססגוני, מבטא עממי אותנטי. השיר "יום אחד תראי" מתאר אהובה דמיונית שהמספר הוזה את הדיאלוג אתה. שיר מאוד אופייני לג'נר בו למילים  וללחן יש משקל ומשמעות שווים באיכותם. השירים "סיפוריים", מאוד דרמטיים ותיאטרליים. אין זה מקרה כי רוב הזמרים של השנסון הצרפתי היו גם שחקני קולנוע, אמני במה עם נוכחות מרשימה וכריזמטית.

 

הביצוע של פייר עמנואל רגיש מאוד, קולו עמוק וחם, ושפת גופו משדרת עוצמה ועדינות גם יחד. הכשרון שלו בולט בעיקר ביכולתו לאמץ את הצבע המיוחד של כל שיר ושיר כשהוא מוסיף פרשנות אישית מעניינת הן דרך תנועת הגוף והן דרך אביזרים בודדים ומשחק.

 

פייר עמנואל מוכר לנו יותר מתפקידיו בהפקות של "אנסמבל העיתים" בניהולה של הבמאית רינה ירושלמי, להקה מיוחדת במינה בנוף התיאטרון הישראלי, המופיעה בתיאטרון הקאמרי זה שנים בהצגות כמו "ויאמר וילך", "וישתחו וירא" שהן עיבודים מקוריים ומסוגננים ביותר של טקסטים מהתנ"ך לשפת התיאטרון.

 

בזכות קולו האיכותי וכשרונו הבימתי, הוא גם מופיע בתוכניות משותפות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ותזמורות הבמה הישראלית – חולון בניצוחו של רוני פורת ותזמורות אחרות.

 

רשימת השירים בערב זה מרשימה ומקורית, כולם עוסקים באהבה, מזוויות מיוחדות ביותר ובסגנונות מגוונים. השיר של קלוד נוגרו,  "Une petite fille en pleur dans une ville en pluie” , (ילדה קטנה בוכה בעיר הגשומה) הוא דוגמה לשיר סוחף ומלא מתח המסופר בקצב מסחרר של גבר הרץ ומתנשף באמצע הלילה אחר אשתו הצעירה שזה עתה גילתה כי הוא בוגד בה. היא ברחה מהבית לכיוון נהר הסיין ומאיימת לקפוץ לתוכו. בעלה רודף אחריה, מבוהל, כועס על תמימותה וטיפשותו ומסנן בין שיניו: "אתה אוהב אותי? אתה אוהב אותי באמת? היא יודעת רק לומר: כשאני אוכל, שותה, מתגלח, בכל רגע תאמר לה: אני אוהב אותך! מה לעשות: יש רגע בו הבעל הרשע מחליף את נסיך החלומות."

 

שיר מבריק, מרגש, שנכתב טרום היות אמנות הוידיאו-קליפ, בנוי כולו כמו קליפ מהיר שדמיון המאזין עורך את קטעיו בקצב תזזיתי.

 

משימה לא פשוטה היא ההתמודדות של פייר עמנואל עם השיר האגדי של איב מונטאן: "עלי שלכת". שיר שתורגם כמעט לכל השפות בעולם וזכה לעיבודים רבים בכל סוגי המוזיקה ובעיקר בג'אז. הביצוע המיוחד כאן אינו מאכזב ואף מפתיע ביותר.

 

לפני כשנה, יזמה הזמרת אורה זיטנר תוכנית דומה בתיאטרון "צוותא" בשיתוף אמנים ותיקים ומוכרים כישראל גוריון לצד דורי פרנס, גיל אלון ותמר קינן. פייר עמנואל ביצע בתוכנית זו דואט נפלא עם אורה זיטנר לשיר "עלי שלכת" של איב מונטאן. גם שם שררה אווירה מחשמלת.

 

 

מה מקומן של תוכניות איכותיות כאלה, בשפה הצרפתית, בביצוע אמנים מקומיים? יש הגורסים כי הן פונות לחוג סגור של עולים חדשים או ותיקים מצרפת או בלגיה שחיים במקומותינו כבתוך גטו תרבותי ומתרפקים על תרבות ארץ מוצאם. לפי הסטריאוטיפ הזה הם אינם מעורים בתרבות המקומית, אינם צורכים אותה, בזים לה וסוגדים אך ורק לתרבויות אירופה. כמו כל סטריאוטיפ, הוא אינו נכון כמובן, ובוודאי שלא בהקשר לתוכנית זו שכן רוב קהל הצופים בה הוא ישראלי שאוהב את התרבות והשפה הצרפתית. במקום שבו האמריקניזציה מוחלטת בכל התחומים כולל בתרבות ובאמנות, כשהוליווד שולטת בבתי הקולנוע ולונדון וברודווי באולמות התיאטרון, יש צימאון לצבעים שונים ואחרים, יש געגוע לתרבויות שאינן אנגלוסקסיות, והופעתו של פייר עמנואל בתוכנית זו באה למלא חלל ומעניקה רגע קסום לאניני הטעם של התרבות הצרפתית. לרוץ ולראות לפני שהמופע ירד מהבמה כגורל כל התוכניות שאינן במיין-סטרים של הטעם המקומי.